יולי 1993, אני, רווקה בת 37, מחליטה להביא לעולם ילד. לבד. אפריל 1994, רוני מגיעה לעולם.
המתנה היפה ביותר, ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי.
זו לא הייתה החלטה רגעית. זו לא הייתה החלטה של ה"רחם" שאמרה לי "הלו, הגעת לגיל! תיק, תק, תוק השעון הביולוגי מתקתק...". ההחלטה הגיעה אחרי שכולי, אני, ליבי, מוחי, גופי ופנימיותי, חפרנו והפכנו בה עד שהתקבלה. כשהגיעה, היא הייתה ברורה כשמש. הראש היה סגור על זה, הגוף היה מוכן לזה והלב היה שלם עם זה. לא אשקר. החששות היו. הרי בכ"ז בוחרת ללדת ולגדל ילד לבד, רק אני, בתהליך שמוגדר כזוגי. הרי מהרגע שיהיה לי ילד, אני כבר לא אהיה לבד. ולמי שלא יודע, אהבתי מאוד את "לבד"..."לבד" היה חבר מדהים, עשיתי איתו הכל: בילויים, עבודה, מוסך, קניות, גידול בע"ח, תיקונים... אבל לעשות ילד עם "לבד"? אפשרי בכלל? האם אצליח? ומה יגידו? ואיך יסתכלו? וההורים המדהימים שלי...עצירה. הם לא אהבו את הרעיון. איימו לא להכיר בילד שייוולד. ואז, נכנסתי להריון והם לא עזבו. הם נכחו. בכל ליבם והוויתם. התברכתי בהם. אמי לצערי נפטרה כשרוני הייתה בת 5. איזו החמצה קשה לשתיהן. אבי פה. אוהב, תומך, מקל כשיכול. איזה סבא....שרק יהיה לי בריא ומאושר!
יצאתי לדרך. פגישה ראשונה עם הרופא. הוא מבקש שאהיה סבלנית. מסביר שסטטיסטית, הזרע נקלט בין הניסיון החמישי לשביעי. אני קולטת, שאני שנמסה מסיפורי אהבה, יוצאת לדרך שאולי אין בה קמצוץ רומנטיקה אבל, התוצאה הסופית? הרומנטיקה במיטבה...קבענו מועד להזרקה הראשונה.
הגעתי. לא מתכוונת להכניס אתכם לחדר עצמו... חצי שעה אחרי, שוחררתי הביתה, קבלתי הוראות הפעלה, וחיכיתי. ההמתנה הייתה מורטת עצבים. קניתי את הערכה הבודקת האם אני בהריון. התברר לי שאני לא...
מה עושים? פשוט, ממשיכים. ניסיון שני. אותו התהליך. המנוחה. ההמתנה. המתח. הבדיקה לגילוי. בעוד אני אומרת לעצמי "בין הניסיון החמישי והשביעי תהיה הצלחה...". הסמן מראה לי שאני בהריון... זהו. אין גלגלי הצלה! נו שויין, זה מתחיל....
מתקשרת לרופא שלא ממש מאמין לי. "את בטוחה? בניסיון שני?..." ההלם מעבר לקו ברור. שברתי לו את הסטטיסטיקות... "כנראה שהיית מוכנה מאוד" הוא מוסיף. ואז שואל: "את מי שיתפת? מי יודע מלבד ההורים ואחיך?" אני עוצרת. מפנימה ומבינה. ברור שברגע שההיריון יראה, יתחילו הפטפטת, ההשערות, סימני השאלה. החלטתי ליידע את המעגל הקרוב.
ההיריון עבר נפלא. הלידה? לא כל כך. ניתוח קיסרי. זיהום. 3 שבועות בבית חולים והביתה. הורי עברו להתגורר לידי. התחיל המסע ששינה את חיי. "אל הנער(ה) הזה התפללתי...". רוני הגיעה לעולם.
וזו המשמעות של ההתמודדות כאם חד הורית:
אנרגטית. ללא הפסקה. אין "מאמא'לה, לא עכשו, לכי לאבא...". (למרות שבמקום היה: "מאמא'לה, לכי לסבא...") לקחתי פסקי זמן ועל חשבון דברים אחרים. הנחתי בצד את הכביסה, הכלים, הקניות, ניקיון הבית וכו'. ארגון מחדש של סדרי העדיפויות. למדתי לוותר לעצמי ופשוט לפרוש לנוח. כשרוני הייתה בגן המשחקים עם סבא, ולאורך כל ילדותה!, אני נחתי. הטענתי מצברים...
חברתית. איך אני מסבירה לילדה שלי שאין לה אבא? מסבירה, בשפה ברורה ובהתאם לגילה. מגיל צעיר רוני ידעה שאין לה אבא, שהוא קיים רק בהגדרה אבל, היא לעולם לא תפגוש אותו. בגן כשנשאלה על כך היא ענתה: "אין לי אבא". בטבעיות...
כלכלית. הפחד הממשי עוד משלב התכנון. ידעתי שלא אביא לעולם ילד שידע מחסור. חישבתי את ההוצאות. לא ידעתי כמה הן ענקיות... אבל, כל עוד מסוגלת לעבוד, לא יהיה חסר דבר. יתכן ונלמד על דחיות סיפוקים והגדרתם אבל, יהיה כל שנרצה....
נפשית. הכל אצלי. ימים של חולי ובריאות, של עצב ושמחה, של תהיות והתלבטויות, לילות של מתח. הכאב הראשון, החיוך הראשון, הנפילה הראשונה, גיל ההתבגרות ו"תופעות הלוואי", כאבי הלב שלה, שמחת הלב שלה, שעות של בלבול ורגעים אחרים כולם, היו שלי ועלי. הבדידות שבהחלטות, חוסר האפשרות לשתף עם בן הזוג, הנטל כמו ההקלה, האושר והשמחה, הכל עלי. והיום כשרואה אותה, כל רגע, שנייה ודקה, היו שווים. היא גדלה לפרח קסום בעולם בו ישנם שדות קוצים.
21 שנים נפלאות חלפו. יש אנשים שהקלו את הדרך. אבא שלי, שיבדל לחיים ארוכים, אימא שלי ז"ל, בנות דודות אהובות, אח יקר, חברה קרובה שהפכה לאחות, הם איתי. שומרים, תומכים, מאפשרים. המלאכים הפרטיים שלי. תודה.
21 שנים נפלאות חלפו. איזו בחירה מופלאה עשיתי. לאורכן, כמו היום, חיה ללא רגשות אשם. בוחרת את האנשים סביבי. לא שומעת את הרכלנים. שומעת רק את האוהבים והתומכים. לוקחת לי את פסקי הזמן הנחוצים לי. כשמתאפשר, מגשימה לפחות דבר אחד שחולמת עליו. הודפת מחשבות שליליות, בד"כ בהצלחה רבה. מרשה לעצמי להיות נדיבה, תומכת, מקשיבה לאחרים.
21 שנים נפלאות חלפו. בורכתי התברכתי. על רוני, הנערה/אישה המדהימה שהיא גדלה להיות, עליה אולי בפרק אחר...
אני מזמינה אתכן, אותך שרוצה אך בו זמנית פוחדת/משותקת, אותך שברור לך ה"למה" אך לא ברור לך ה"איך", ואותך, שעשית את הצעד אך מתקשה להתמודד עם חיי היום יום. בואו, אני פה להקשיב, לאפשר לכן להרגיש, לשתף, להתחבט. מזמינה אתכן למרחב מוגן ובטוח לרגשות ולמחשבות שלכן. ביחד, נמצא את החוזקות, את הדרך והכלים שיאפשרו לכן להתחבר לעצמכן, להגשים ולחיות את החלום...