זו לא הייתה החלטה רגעית של ה"רחם" שאמרה לי "הלו, הגעת לגיל! תיק, תק, תוק השעון הביולוגי מתקתק...". ההחלטה הגיעה אחרי שכולי, אני, ליבי, מוחי, גופי ופנימיותי, חפרנו והפכנו בה עד שהתקבלה. וכשהגיעה, היא הייתה ברורה כשמש. הראש היה סגור על זה, הגוף היה מוכן לזה והלב היה שלם עם זה. במקביל, היו חששות. הרבה. הרי בוחרת ללדת ולגדל ילד לבד, רק אני, בתהליך שמזוהה כזוגי. ומהרגע שיהיה לי ילד, אני כבר לא אהיה לבד. ולמי שלא יודע, אהבתי מאוד את "לבד"..."לבד" היה חבר מדהים איתו עשיתי הכל: בילויים, עבודה, מוסך, קניות, גידול בע"ח, תיקונים... אבל לעשות ילד עם "לבד"? האם אצליח? ומה יגידו? ואיך יסתכלו? וההורים המדהימים שלי...עצירה. גילוי נאות. הם לא אהבו את הרעיון. אפילו איימו לא להכיר בילד שייוולד. ואז, נכנסתי להריון והם לא הרפו. נכחו בכל ליבם והוויתם. התברכתי בהם. אמי לצערי נפטרה כשרוני הייתה בת 5. איזו החמצה קשה לשתיהן. אבי פה. אוהב, תומך, מקל כשיכול. איזה סבא לרוני....שרק יהיה לי בריא ומאושר!
יצאתי לדרך. פגישה ראשונה עם הרופא. הוא מבקש שאהיה סבלנית אומר שסטטיסטית, הזרע נקלט בין הניסיון החמישי לשביעי. אני, שנמסה מסיפורי אהבה, קולטת שיוצאת לדרך ללא קמצוץ רומנטיקה אבל, התוצאה הסופית? הרומנטיקה במיטבה...קבענו מועד להזרקה הראשונה.
הגעתי. לא מתכוונת להכניס אתכם לחדר עצמו... שעה אחרי בדרך הביתה עם ערכת בדיקת הריון. ההמתנה הייתה מורטת עצבים. התברר לי שאני לא...
מה עושים? פשוט, ממשיכים. ניסיון שני. אותו תהליך. מנוחה. המתנה. מתח. בדיקה לגילוי. משננת ש "בין הניסיון החמישי והשביעי תהיה הצלחה...". הסמן מראה לי שאני בהריון... זהו. אין גלגלי הצלה! זה מתחיל....
מתקשרת לרופא. הוא לא ממש מאמין לי. "את בטוחה? בניסיון שני?..." ההלם ברור. שברתי לו את הסטטיסטיקות... "כנראה שהיית מוכנה מאוד" מוסיף ושואל: "את מי שיתפת? מי יודע מלבד ההורים ואחיך?" אני עוצרת. מפנימה ומבינה. הרי ברגע שההיריון יראה, תתחיל הפטפטת, יגיעו ההשערות, סימני השאלה. החלטתי ליידע את המעגל הקרוב.
ההיריון עבר נפלא. הלידה? לא כל כך. ניתוח קיסרי. זיהום. 3 שבועות אחרי אני בבית. הורי עברו להתגורר לידי. התחיל המסע ששינה את חיי. "אל הנער(ה) הזה התפללתי..." רוני הגיעה לעולם.
וזו המשמעות של ההתמודדות כאם חד הורית:
אנרגיות. ללא הפסקה. אין "מאמא'לה, לא עכשו, לכי לאבא...". במקום זה היה: מאמא'לה, לכי לסבא... לקחתי פסקי זמן ועל חשבון דברים אחרים. הנחתי בצד את הכביסה, הכלים, הקניות, ניקיון הבית וכו'. ארגנתי מחדש סדרי עדיפויות. ותרתי לעצמי ופרשתי לנוח. רוני בגן משחקים עם סבא, אני נחה!, רוני ישנה, אני נחה. הטענתי מצברים...
חברה. איך מסבירים לילדה שלי שאין לה אבא? בשפה ברורה ובהתאם לגילה. מגיל צעיר רוני ידעה שאבא קיים רק בהגדרה והיא לעולם לא תפגוש אותו. כשנשאלה בגן ענתה: "אין לי אבא". בטבעיות...
כלכלה. הפחד הממשי כבר בשלב התכנון. ידעתי שלא אביא לעולם ילד שידע מחסור. ימים ולילות ישבתי חישבתי הוצאות. במציאות? לא ידעתי כמה הן ענקיות. אבל, כל עוד מסוגלת לעבוד, לא יחסר דבר. נדחה סיפוקים נגדיר אותם מחדש אבל, יהיה כל שנרצה....
נפשית. הכל אצלי. ימים של חולי ובריאות, עצב ושמחה, תהיות והתלבטויות, לילות של מתח. הכאב והחיוך הראשון, הנפילה הראשונה, גיל ההתבגרות ו"תופעות הלוואי", כאבי הלב שלה, שמחת הלב שלה, שעות של בלבול ורגעים אחרים... כולם, שלי ועלי. הבדידות שבהחלטות, הנטל כמו ההקלה, האושר והשמחה, הכל עלי. היום כשרואה אותה, כל רגע, שנייה ודקה, היו שווים. היא גדלה לפרח קסום בעולם בו ישנם שדות קוצים.
21 שנים נפלאות חלפו. יש אנשים שהקלו את הדרך. אבא שלי, שיבדל לחיים ארוכים, אימא שלי ז"ל, בנות דודות אהובות, אח יקר, חברה קרובה שהפכה לאחות, הם איתי. שומרים, תומכים, מאפשרים. המלאכים הפרטיים שלי. תודה.
21 שנים נפלאות חלפו. בוחרת את האנשים סביבי. לא שומעת את הרכלנים. שומעת רק את האוהבים והתומכים. לוקחת לי את פסקי הזמן הנחוצים לי. כשמתאפשר, מגשימה מדי פעם לפחות דבר אחד שחולמת עליו. הודפת מחשבות שליליות, בד"כ בהצלחה רבה. מרשה לעצמי להיות נדיבה, תומכת, מקשיבה לאחרים.
21שנים נפלאות חלפו. בורכתי התברכתי. רוני, היא הנערה/אישה המדהימה שחלמתי שתהיה... צומת אחת. החלטה אחת בחירה אחת מופלאה. תודה.