"‘התוכל לומר לי, בבקשה, באיזו דרך עלי להמשיך מכאן?" שאלה עליסה.
"‘זה תלוי, במידה רבה, בשאלה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול.
"‘לא כל-כך אכפת לי לאן" אמרה עליסה.
"‘אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול".
זו תמציתו של אימון לקבלת החלטות בצמתים. לקיחת אחריות ובחירה בדרך המתאימה להגשמת חלומותינו ושאיפותינו בהתאם לכישורינו ולאופיינו.
במהלך חיינו אנו מוצאים עצמינו לא אחת בפרשות דרכים, בצמתים. משמעותיים כאלו שיכולים לקחת אותו למקומות ולהשפיע על חיינו. בעודנו עומדים שם, עלינו לבחור לאן לפנות. ברוב הצמתים, אנחנו יודעים את הכיוון. המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו לשם. לעיתים, אנו בוחרים בדרך שסומנה לנו ע"י ציפיות של אחרים, ההורים, המורים.... למרות שבתוכנו אנו יודעים, או לא יודעים, כמה הן מתאימות לנו...
ולפעמים יש תקלה במצפן הפנימי. הוא מבולבל. הוא לא מכוון. מזייף. האומנם? הצמתים שמדברת עליהם יכולים להיות לימודים וסיום באוניברסיטה. חזרה מהטיול של אחרי צבא, פיטורין ממקום עבודה, חוסר סיפוק מהקריירה, בחירת בן זוג, פרידה מבן זוג, מות בן/בת הזוג, פרישה לפנסיה, מעבר דירה, הבאת ילד לעולם לבד.....
1993, ואני, בצומת כזו. רווקה בת – 36.5 ללא ילדים. כמה חודשי התלבטות, ואז, מחליטה להביא ילד לעולם. לבד. האמת? להחלטה קדמו פחדים, התלבטויות והרבה!!! מה עוד שלא שמעתי על נשים אחרות שעשו זאת לפניי...אבל, בו זמנית, ובאותה העוצמה, היו גם חלומות ברורים ובטחון בעצמי וברצונותיי. כשנה אחרי, באפריל 1994, הגיעה המתנה היפה ביותר, תרתי משמע, בה זכיתי - רוני. על ההתלבטות ועל המסע עד לידתה של רוני, לחצו כאן.
